הגישה הטיפולית מבוססת על תיאוריה חברתית, הומניסטית וחיובית. ההנחה היא כי האדם הוא ברייה יצירתית, בעלת חופש בחירה הפועלת למימוש עצמי והגשמת הפוטנציאל הטבוע בו.
הגישה מתייחסת באופטימיות ובקבלה לטבע האנושי ומעודדת התייחסות מכבדת מתוך אמונה שבכל אדם טמון הפוטנציאל לצמיחה והגשמה עצמית.
הגישה ממוקדת בשלושה מעגלי חיים, ורואה חשיבות באיזון בין שלושת התחומים הבאים:
1. משפחה (הורות, משפחה מורחבת, זוגיות)
2. עבודה
3. חברה / קהילה
אדם צועק את שחסר לו
חסר לו ביטחון צועק ביטחון
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות
חסרה לו גאווה צועק גאווה
חסר לו יחד צועק יחד
אדם צועק את שחסר לו
לא חסר לו – לא צועק
שינויים הם תהליכים טבעיים וקשים שכל אחד מאתנו עובר במהלך החיים. חלקם מתחילים כבר בילדות: התחלת גן, מעבר לבית ספר, לחטיבה ולתיכון. בבגרות השינויים הם תחילת וסיום צבא, לימודים, התפתחות בפן התעסוקתי, זוגיות, הורות, פיטורין, גירושין , יציאה לפנסיה ועוד.
שורשי הגישה הטיפולית היא התיאוריה הקוגניטיבית ששמה דגש על התפיסה הסובייקטיבית ופירוש המציאות של האדם. קשיים שמקורם בנפש על פי רוב הם תוצאה של פרשנות סובייקטיבית מוטעית של החיים.
האדם מרגע היוולדו (בשל התלות שלו באחרים) הוא ייצור חברתי. לכן, כל מחשבה, רגש והתנהגות מיועדת ליצור תוצאה בהקשר החברתי, כאשר מטרתו המרכזית של כל אדם היא יצירת תחושת שייכות לסביבה בה הוא חי.
הערכה עצמית (תחושת ערך) הוא מונח המתאר את ההערכה הרגשית שיש לאדם על עצמו: כיצד האדם שופט את עצמו, וכיצד הוא מתייחס לעצמו. ההערכה העצמית מתבטאת במספר רבדים נפשיים: בתפיסה (לדוגמה, "אני מוכשר", "אני כישלון"), ברגשות (כגון ייאוש, גאווה, בושה) ובהתנהגות. הערכה עצמית היא ההערכה השלילית או החיובית של העצמי, במובן של מה האדם מרגיש כלפי עצמו.